קטעים מתוך זכרונותיה של רבקה ( רוגובין ) בקמן שנכתבו בשנת 1934 ........."..ובעת הרעה ההיא, כשהיינו פליטים בוילנה ילדה אמנו בן.....לי נוספה עבודה לנענעו . עבודה זו לא היתה כל כך קשה לולא הייתי יחידה בבית ולא היו עכברים . ההיפך הוא הנכון.....כשהיינו רק נשארים יחידים היו יוצאים מכל הפינות , עכברים גדולים כמו חתולים והיו מתחילים לטייל על הרצפה "................. ............". חזרנו לעיירה אחרי מלחמת העולם ה-1 . והנה ביתנו עוד מלא חיילים אשכנזיים ואין מקום עבורנו . חפשנו בכל המקומות אבל מפני שיחד עם המלחמה נשרפה עיירתנו כמעט כולה קשה היה למצוא מקום עד שהשם יתברך עזרונו ומצאנו ארמון מלכים בדמות של דירה קטנה נמוכה עם חלונות קטנטנים בעלי זכוכית אשכנזית משוכה ביחוטי ברזל שהחשיכו בבית . הבית היה של דודני אהרון לייב . לזאת היתה חורבה זקנה מימי מלך סוביצקי שבכל יום היה נדמה שהגג נופל על ראשינו . היינו שם כשנה יחד עם עוד שכנים שהיו שם עד לבואנו אך מפני קרבתנו לבעל הבית הרשונו להצטרף ".............. ..........".מפני שעיירתנו וישניבה היתה קרובה לגבול היתה למרכז ההתקפות . זכורני כשהיו מתפרצים מחנות עצומים , חיילים ודורשים אוכל . מחפשים בכל פינה ואיום היה כשהיו מהפכים את המיטות והנוצות יוצאות מהכרים ולא היה כבר חשק להציעם בידענו שהנה יבואו אחרים ויעשו זאת שוב את החורבן הזה . ""כמה פעמים נשקף המוות לעיננו כשלא היה מה לתת להם לאכול . הם היו מאימים באקדוח שביד . אמא , בידעה זאת , הכינה תמיד בעת התקפה , אוכל ממש מהאחרון שבאחרון שהיה מוכן לילדים , והיתה נותנת לרעבים ."
.............פעם היתה התקפה קלה ביום . כשחדלה , חשק דודני שהיה שכן אצלינו , שמרדכי ילך להביא רפואה לפרה שהיתה אז חולה .
 ...........".בחשבי לגמור את הזכרונות , צפים לפני מאורעות שאינם נותנים לי להעלם מהם ולבלתי כתבם . הנה למשל מאורע: סביב לשולחננו יושבים חיילים רוסיים . מהדלת שבפנים נכנס שלמה עם חייל יהודי מהצבא הפולני מעיירת סוקולקה , שבוי בידי הרוסים , המבקש רחמים שיחליפו את בגדיו בכדי שיוכל להמלט מהם . כשהאם ראתה ושמעה את סגנונו הפולני חשכו עיניה , ופה בבית השני במרחק כמה צעדים יושבים החיילים הרוסים. אם ימצאוהו אצלינו צפויה לכולנו סכנת מוות . לשלחהו לידיהם - יהיה אומלל לנצח . הנכון , היה קשה . אבל רגש הרחמנות גבר את הפחד . האם נתנה לו בגדים ישנים להתלבש ושלחתהו לשדה מרעה הבהמות . כמו כן נתנה לו מעט אוכל מהנשאר בכדי שלא ימות מרעב . בערב היה בא לשכב לישון הביתה . פחדנו בכל לילה עד שיצאו הרוסים - אי אפשר לשער . לו היו מבקרים אותנו ומוצאים אותו היה רע מאד . אחרי כמה שבועות יצאו . נכנסו חיילים פולנים והוא נספח אליהם והלך . מענין שאחר כמה שנים נפגש באופן מענין עם גרשון בארץ ישראל וביחד דברו על אותה עת .............."
 ........." אחרי עמל רב סדרנו חנות קטנה עם הסחורות הכי נחוצות שמזה היינו מתפרנסים בהחליפנו על תבואה , תפוחי אדמה וכו' . ופה התפרצו חיילים פולנים ובפתחם לרווחה את דלת החנות זרקו החוצה, את כל מה שאספנו בחסכנו מהמצרכים הכי חיוניים , בעד כל הפוחזים והריקים שהתאספו מול הבית כאותם העורבים על נבלה . ועוד אזכור שעלמה אחת משלהם שעמדה ביחד עם אמה מול חנותנו בקשתם שיתנו לה עוד ועוד.............ולזה עמדו שכנינו הנוצרים על פתחי בתיהם , עליזים ושמחים ולעגו לנו בקול . אפילו לא מצאו לנכון להחביא את שמחתם . אך אחרי כמה שבועות ראינו עליהם נקמה , מפני שהתפרצו חיילים רוסיים וחפשו ולקחו מה שמצאו רק אצליהם . אבל לנו אפילו לא עלה במוחנו לשמוח מזה .............." מתוך מחברת הזכרונות של רבקה ( רוגובין) בקמן 10.1.1934 |
|
חזרה לדף הפתיחה |