מה אעשה כשאהיה גדולה

אני נוסעת ללמוד בוילנה

בסתו 1926 נפרדתי מאמא ומכל משפחתי ונסעתי לוילנה באוטובוס . נלווה אלי גם אחי יעקב הירש . הייתי נרגשת מאד. הרגשתי שהנה אני עושה צעד חדש , הולכת לקראת התחלה חדשה . לפני נסיעתי קבלנו הרבה "ברושורים" (חוברות פרסומת) על מבחר של בתי ספר בוילנה. ההחלטה ללמוד ב"הילף דורך ארבעט" , תפירה , היתה מלווה בכאב מסוים. אמנם אהבתי עבודות יד , במיוחד תפירה , אבל הרגשתי שאני מסוגלת ללמוד למודים גבוהים . מאד רציתי שאחי יסדר לי ללמוד בסמינריון איפא שיהושע רבינוביץ למד אבל "יקופו" לא רצו לעזור לי. רציתי להיות מורה . בשבילי זה היה שיא עולם . אילו הייתי לומדת להיות מורה הייתי בוישניבה על הגובה . אבל כדי ללמוד בוילנה לא הספיקו לי חסכונותי והעזרה המעטה שקבלתי מהבית . מגורים, אוכל והוצאות אחרות עולים הרבה כסף . פניתי ל"יקופו" והם היו מוכנים לעזור לי ללמוד בסמינריון בסך של של 8 $ לשנה .לעומת זאת , ללמוד בבית ספר מקצועי 25 $ לשנה . בחרתי להמשיך בקו שהתחלתי בו. ללמוד תפירה.

נרגשת עליתי עם אחי לאוטובוס . הרגשתי חגיגיות באויר. המחשבה לחיות וללמוד בוילנה שנקראה "ירושלים דליטא" הסעירו את דמיוני . כשהגענו לוילנה כבר חכתה לי שם דירה שאחי ארגן לי .

"הילף דורך ארבעט" בית ספר מקצועי בוילנה

המבנה הגדול של בית הספר הכיל כמה מחלקות. מחלקה ללימודי נגרות , מחלקה לציור , מחלקה ללימוד צילום, מחלקה ללמוד תפירה . במחלקות של לימודי נגרות, צילום וציור למדו בנות ובנים , במחלקת התפירה - רק בנות . כל מחלקה למדה לחוד. סטודנטים הגיעו לבי"הס מכל פולין.

למדנו יום שלם. היינו מתחילות ללמוד ב- 9.00 בבוקר ומסימות ב- 17.00 . אחראית על המחלקה שלנו היתה סטפל סטרלצקי . המנהלת הראשית של התפירה היתה מאדם סילינה מפאריז. למדנו רקמה, למדנו לתפור חולצות גברים, שמלות . פעם בשבוע למדנו ציור אפנה . מפקחים היו באים לבדוק את רמת העבודה והלימודים . במשך השנה היינו צריכות להגיש עבודות כדי להוכיח שקלטנו את מה שלמדנו. היינו צריכות לתפור, עפ"י מודל מז'ורנל , 2 שמלות מבד טוב כמו, קטיפה ובסוף השנה , הגשת עבודת גמר -שוב שמלה מבד טוב עם מודל . ככל שהמודל (הדוגמא) יותר מסובך - והצלחתי לבצע אותו - הציון יותר טוב ..... היתה לנו גם שביתה. המורה לגזירה שלימדה אותנו לא היתה לשביעות רצוננו . דרשנו להביא גוזרת טובה יותר. בתפירה, העיקר היא הגזרה . אם הגזרה טובה הבגד מונח טוב יותר על הגוף. לאחר משא ומתן קבלנו מורה לגזרה לשביעות רצוננו . הינו מרוצות.

לא יכולתי שלא לאהוב את בית ספר. הייתי תלמידה מצטינת ולא היו לי בעיות עם המורים. ההנהלה פרסמה את שמות התלמידות הטובות שיודעות לתפור ועושות עבודה טובה . היתה לי הרבה עבודה . תפרתי לגב' וילנסקי שבעלה היה מהנהלת בי"ס. היו לי גם עבודות פרטיות והרוחתי די טוב . יכולתי לקיים את עצמי יפה בעיר הנפלאה הזו.
אני זוכרת שפעם , במוצאי שבת , אני הולכת שמחה וצוהלת. פתאום ניגשת אלי קליינטית (לקוחה) אחת ושואלת, "גמרת את השמלה?" . חשבתי:" למה לי לקחת על עצמי כל כך הרבה עבודה? " כשקבלתי את הדיפלומה , עם סיום בית הספר, לפני שחזרתי הביתה , קרא לי אברמוביץ , המנהל ושאל אותי: "מתי תבואי להוציא אישור לנסוע לפאריז להמשיך ללמוד?" עניתי: "מאיפא אקח כסף?" פאריז אז פרחה מסטודנטים. היא היתה המקור הראשון למקצוע .

תמונות בית הספר הנטוש, "הילף דורך ארבעט", 1996

לפרק הבא בסיפור
וילנה - "ירושלים דליטא" בתקופתי

חזרה לדף הפתיחה
העיירה ואני