מה אעשה כשאהיה גדולה

וילנה - "ירושלים דליטא" בתקופתי

בתקופתי , וילנה עיר יהודית במלוא מובן המילה . התרבות היהודית העברית , בשיא פריחתה . השכלה גבוהה, אוניברסיטאות, סמינריונים , תיאטרון יהודי , גימנסיה עברית . רוב מוסדות ההשכלה הם ציוניים , רבים מהמוסדות מדברים עברית כמו בגימנסיה ע"ש אפשטיין , " מפיצי השכלה " , ובחלקם מלמדים ביידיש כמו הסמינר למורים . בתי כנסת רבים ביידישער גאס ביניהם הידוע ביותר הוא בית הכנסת הגדול.

מבחינה כלכלית בנקים השייכים ליהודים , בתי חרושת לטקסטיל, בדרך לבית ספרי שכן , בית דפוס גדול של רום , בו הדפיסו את התלמוד הבבלי , ועוד ספרי קודש . מלבד זאת היו קיימים גם הרבה מוסדות צדקה יהודיים . זוהי וילנה של מעלה . בוילנה היו הרבה מאד אנשים שאהבו לעשות מצוות. כשאת הולכת ושואלת , למשל, על כתובת מסוימת , היו לוקחים אותך ביד ומביאים אותך עד הדלת . הקהילה היהודית בעיר היתה מאורגנת היטב . הדאגה ליהודים עניים התבטאה במתן בסתר ובמטבח שהיה מספק אוכל . המטבח שכן לא הרחק מבית ספרי .

מאידך היתה קימת גם וילנה של מטה.
היה יום סגריר . אחת הבנות הציעה לי ללכת לטייל. אני הסכמתי . בדרך פגשנו 3 בנדיטים , חוליגנים . אחד אומר: " ינגלביץ , הנה החיה שלך ". התחילו לרוץ אחרינו. רצנו כל עוד נפשינו בנו . מסתבר , שהיו אזורים בוילנה שבהם הסתובבו כל השכורים והחוליגנים. אגב היו גם יהודים ביניהם

וילנה התרבותית, וילנה של מעלה עם אנשיה המשכילים , ווילנה של מטה, עם הוילנער גנובים (גנבי וילנה) ווילנער ג'וליקעס (פרחחי וילנה) .

תנועת "החלוץ" הצעיר בוילנה

הימים הראשונים שלי בוילנה היו ימים יפים של הכרות . יעקב הירש הכיר את וילנה מהמסד עד הטפחות. הסתובבתי בוילנה בהרגשה שהגעתי לגן העדן ויש בה כל מה שחלמתי . בתקופתי, תנועות הנוער היהודיות , בוילנה , היו בשיא פריחתן . תנועת "החלוץ הצעיר" ו"החלוץ הבוגר" , תנועת "השומר הצעיר" ו"ביתר" גם תנועת ה"בונדיסטים" . אני מנפשי ציונית , נולדתי ציונית .

אחי הכיר לי את "החלוץ הצעיר " ברחוב קומרציינה 9 . הסניף היה תחת הדרכתו של משה בסוק. ( אחיו , חיים בסוק היה סגן ראש עירית תל אביב. ) בתקופה ההיא , משה סנה (טננבוים ) היה הציוני הגדול בוילנה. הוא היה בין המנהיגים הציונים החדשים. כשהוא היה נואם , היו באים בהמונים כל בני הנוער להקשיב לדבריו. גם יהושע רבינוביץ היה פעיל מאד . הוא למד אז בסמינריון למורים בוילנה ואת זמנו הפנוי הקדיש לתנועת הנוער. "המלחמות" הגדולות היו בין הקומוניסטים לבין הציונים. פעם אחת הגעתי לשמוע הרצאה של משה סנה ואני רואה שוטרים מקיפים את המקום . הסתלקתי הביתה . למחרת חבר מהסניף בא לספר לי שעצרו את כל הנוכחים בהרצאה ושחררו אותם למחרת בבוקר. הקומוניסטים הלשינו . הקומוניסטים היו מלשינים על הציונים כדי להפריע ולמנוע התפתחות ציונית .

אהבתי מאד את חברותי ב"חלוץ" . המפגשים היו לרוחי ולהבנתי והייתי דלוקה על רעיון ההגשמה והקמת ארץ משלנו. המפגשים היו מלאי שמחה שירה ורקודים . היינו מעודכנים בכל השירים העבריים שנוצרו אז בארץ ישראל : "הבו לבנים" ועוד... השערים היו אמנם סגורים ומסוגרים אבל קרה מידי פעם , שבחור או בחורה קבלו סערטפיקט (רשיון ) לעלות ארצה והשמחה היתה רבה.

חיה וחברותיה מ"החלוץ"

he'chaluthz

למרות שעבדתי כפרקטיקנית והייתי מאד עסוקה, הייתי מגיעה ל"חלוץ הצעיר" ול"חלוץ הבוגר" כל ערב. בדרך כלל היו הרצאות. משה בסוק היה מרצה בעיקר על מצב הנוער היהודי בגולה והצורך בהגשמה ציונית. לא אשכח את המחזה "מסדה" שכתב יצחק למדן. אני זוכרת שהציגו את המחזה חברה מ"החלוץ "ומ"השומר הצעיר" . בתקופה ההיא ה"שומר הצעיר" וה"חלוץ " היו בשלבים של איחוד. אני זוכרת, גם , את הרצאתו של יצחק למדן. מצא חן בעיני כשאמר שהשמים כל כך נמוכים בארץ ישראל שכל אחד יכול להגיע לשמים.

קבלת שבת היינו עושים בסניף ה"חלוץ". היינו רוקדים , בחורים ובחורות , שרים שירים , קוראים או מעלים מחזה. זה היה מושך ומענין . החברה היתה מצוינת. הייתי מקובלת והיה לי טוב. היו אלו שנותי המאושרות ביותר.

בית הכנסת

בוילנה, היינו נפגשים בסניף "החלוץ", בדרך כלל . רק במקרים חשובים במיוחד היינו כולם מתכנסים בבית הכנסת .
קרה פעם אחת שכולנו הלכנו לבית הכנסת. ערבים רצחו תלמידי ישיבה בירושלים. במאורעות אלו, שני בניו של ישראלוב , בן ובת, נרצחו. כולנו היינו בעצב ובצער. רבים מאד, צעירים ומבוגרים התאספו בבית הכנסת הגדול ביידישער גאס . היתה אזכרה ובכו ולא היה שמח. אני חושבת שזה היה בשנת 1929 . אני לא בטוחה. אני זוכרת את האוירה . כולנו הרגשנו קשורים זה לזה . כולנו הרגשנו את האסון עמוק , עמוק בלבנו.

אני כבר לא אדוקה - אני " אויס" דתיה

כשהגעתי לסניף "החלוץ" בוילנה נגשו אלי 2 בנות ואמרו לי : " דו ביסט א פערד וו דו ביסט א פרומה" פירושו : " את בהמה בהיותך דתיה " . באותה תקופה הייתי מאד אדוקה. הגעתי מעיירה קטנה. הקפדתי על כל המצוות , ברכתי על המזון,נטילת ידיים, ולכל מאורע דתי הייתי הולכת . כשאמרו לי זאת בפעם הראשונה ממש התרגזתי ונתתי להם "מנה" כמו שצריך. כלומר, אמרתי להן : " אילמלא לא היינו דתיים העם היהודי לא היה קיים מזמן . אילו לא היהדות לא הייתן קיימות ." הייתי בטוחה שהצדק אתי.

במשך הזמן החלו הדברים לחלחל בי. היו שיחות ורעיונות ובסוף הושפעתי . החלטתי לעשות מה שיותר קל לי. בהיותי דתיה ,בשבת לא עבדתי, וככה ישבתי בשבת , לגמור שמלה של מישהי. לא התמרדתי במיוחד ולא עשיתי "דווקא" ובכוונה מה שאסור, אבל כן עשיתי מה שיותר קל.

ההרגשה הראשונה שלא עשיתי מה שצריך היתה רעדה. חשבתי שה' מסתכל עלי. אמא שלי אמרה : " אוי ווי , חשבתי עליך שתהיי רעבעצן (רבנית) ובסוף את גויה" .

אח"כ הרגשתי פחד . פחדתי שה' יעניש אותי. את הכוח להמשיך נתן לי הזרם של החברות. היתה לי אימרה של הגויים: "על איזה עגלה שאת נוסעת , תמשיכי בשירה שלה" .

השיא היה באחד מימי שישי, בקבלת שבת , בוילנה. הרב שלנו, מוישניבה, הרב ויינשטיין , הופיע לפני בחירות , להרצאה של ד"ר שמטערלינג. פחדתי להסתכל עליו. שלא יראה אותי ושאני לא אראה אותו מחלל שבת . כשחזר לוישניבה, בא לאחי הביתה ומסר לו דרישת שלום ממני. הוא ספר לאחי שראה אותי. הוא לא פחד. היתה לו נשמה של אדם ולא של מלאך. הרב ויינשטיין היה מ"אגודת ישראל"

קונצרט ראשון בחיי

בפעם הראשונה בחיי ששמעתי קונצרט ברמה גבוהה היתה בבערנאדינער גורטן ( בגן ברנדינר) . קודם כל המקום עצמו מקום יפהפה . בכניסה אליו שוכנת כנסיה עתיקה הבנויה בסגנון גותי . מאד ציורית . הגן עצמו , גדול ורחב ידיים. מדשאות, פרחים ושיחים צבעוניים ועצים גבוהים . נחל מתפתל זורם בגן וברבורים שטים בתוכו

באמצע הגן הוקמה במה גדולה . שם היו מתאספים לתת קונצרטים. נגנים היו מגיעם גם מחוץ לארץ . לקונצרט הלכנו חבורה די גדולה . ביניהם היו, אסתרקה , סטמלר וליסקה ועוד חברה מהלימודים ומ"החלוץ ". על הבמה התאספו הנגנים . בקונצרט הזה , פעם ראשונה שראיתי ושמעתי בחורה מנגנת בכינור. היא נגנה קונצרט לכינור של בטהובן ובשבילי זה היה פלאי פלאים. לא האמנתי למראה עיני . שבחורה תנגן בכינור? ועוד הנגינה שלה היתה כמו נגינה של מלאכי שמים. אני לא מוסיקאית כל כך טובה אבל מה שטוב קלטתי ומה שטוב אני מרגישה מיד . לא יכולתי להרגע מקונצרט זה הרבה זמן . הייתי כמו בחלום .

יופי הגן , החברה אתה באתי לקונצרט , הסולנית והתזמורת, כל אלו גרמו לי להתרגשות עצומה. כשהכנור נגן סולו , הסתכלתי במים הזורמים בנחל , הפרחים והעצים המתנועעים ברוח הקלה . הכל ניגן. כל העולם היה למוסיקה אחת גדולה. לאחר קונצרט זה שמעתי עוד קונצרטים והצגות תיאטרון . צפיתי בסרטים אילמים . אולם , קונצרט זה , היה בשבילי משהו מיוחד .

לפרק הבא בסיפור
חזרה לוישניבה 1929

חזרה לדף הפתיחה
העיירה ואני

לאתר של וישניבה