בחזרה לוישניבה
אנחנו בוישניבההגענו לוישניבה בשנת 1920 אחרי חג הפסח בתקופת האביב. בוישניבה מצאנו חפירות באמצע השוק . לא מים , לא לחם ולא בולבעס ( תפוחי אדמה ) האדמה היתה מעורבת בחצץ כמו זכוכית עם פוספור כך שאפילו עשב לא צמח עליה . ריח של עופרת נישא בכל מקום . כל העצים היו מורעלים בעופרת . בכל חלקי העץ היתה תקועה עופרת של כדורי הרובים , גולגאלעך (כדורים קטנים ) עגולים . מצאנו שוחות בכל מרכז העיירה ,שהיה עד המלחמה - שוק , ובונקרים (מקלטים) מפוזרים בכל העיירה , הבנויים בשיטה מודרנית , מצוידים בחשמל , בתי שמוש , מטבחים ומרפאות עזרה ראשונה . הרבה צלבים היו מפוזרים בעיירה שהיו סימנים של קברי החיילים המתים . בעיירה היה חורבן והרס . בשוחות התישבו הגויים המקומיים שהיו מלאי תלונות לממשלה הפולנית שזונחת אותם ולא עוזרת להם להשתקם . הרחוב שלנו היה ריק. הכל היה מלא שוחות . גופות היו מושלכות כשקצת חול מכסה . כך שכבו הגופות. חלק מהקברים לא נחפרו מספיק לעומק ורגלים בצבצו מתוך הקבר. עצמות בני אדם התגלגלו ככה סתם . אח"כ אספו אותם וקברו בהר. מספר קטן של וישניבואים שחיו בעיירות בשכנות לוישניבה חזרו ב-1917 ובסוף המלחמה בשנת 1918 והתחילו לבנות את בתיהם . חסרו בעלי מקצוע, כמו בנאים ונגרים . צריך היה לחכות עד שיגמרו עבודה אחת וימשיכו לעבודה אחרת . אמא פרצה בבכי. אבא כבר לא היה , הבית היה שרוף , וקשה היה להשיג אוכל . דירות לא היו בהישג יד . בקצה העיירה נשארו כמה דירות . והנה שמענו שמתפנה דירה . אנחנו מגיעים , לא דובים ולא יער . היינו מיואשים . לבסוף נכנסנו לבית קטן שהיה אורוה של סוסים בוולוז'ינער גאס . היינו שלוש משפחות , משפחת לוין, משפחת אלישקביץ ומשפחת פודבורסקי. לאורוה היה קיר אחד פתוח . יעקב הירש ולייבל , יחד עם הבנים של המשפחות האחרות , עמדו וניקו את האורווה מהזבל והלכלוך שהיו בה וגם סגרו את הקיר הפתוח בקרשים. בנוסף , בנו מקרשים משטחי עץ ועליהם מלאו שקים בקש ששמשו מיטות לילדים הקטנים בעיקר, ולהורים . הבית היה קטן ולא לכולם היה מקום . המשפחות בקשו רשות מהשכן דוד הירש אלישקביץ' לישון על הגורן שלו . לייבל ישן יחד עם הבנים הבוגרים . יעקב הירש, שהתחיל לחזר אחרי טייבל ישן אצלם בבית . הבשול היה נעשה בחוץ תחת כפת השמים . כשהצטרכו לבשל ביצה הייתי הולכת לאמא של מרדכי (רוגובין). הם חזרו לעיירה לפנינו וביתם , בקצה וולוז'ינר גאס , נשאר שלם אחרי המלחמה.בינתים החורף הלך והתקרב . מה יהיה ? בחורף אי אפשר לחיות בתנאים כאלו. אמא שלי היתה ידידה של הרבנית מוולוז'ין . הבן של הרבנית החזיק מנסרה של קרשים בוישניבה והיה חבר טוב של טייבל ויעקב הירש . היתה לו דירה 3 חדרים , בשכירות , בבית מושל המחוז שבנה את הבית לעצמו לפני מלחמת העולם ה-1 . בית חדש , גדול ויפה מאד . בן הרבנית מוולוזי'ין מסר לאמא שלי , שרה-דבורה את הדירה שלו .
החיים בבית המושלהבית היה גדול מאד וארוך מאד . היו בו 20 חדרים . מלבדנו גרו בבית עוד הרבה שכנים . כולם היו גויים . אנחנו היינו היהודים היחידים . בחצר עמד בית שהיה המטבח. הרוסים בשלו במטבח . אמא שלי בשלה בחדר בבית ולא במטבח מפחד של ערבוב הכלים עם הכלים של הגויים . בחדר היתה לנו פלטת בישול המחחממת על עצים ומצורפת לתנור הבנוי מקרמיקה , שחמם את הבית .
השכנים בבית המושלפופ ופאפיחע זקנים מאד שהיו ההורים של אשת המושל . הם היו משכירים את הדירות וחיים משכר הדירות . חלק מהבית היה מושכר לאנדרא וונז'ה קונדרצקי. אנדרא היה קרוב משפחה של הגרף . תכונתו הבולטת ביותר היתה שאהב את הטיפה המרה ורוב הזמן היה שכור כלוט. בנוסף , שכן שלישי היה טכנאי מכונות שעבד בתרתק (מסגריה). כולם גויים רוסים המבשלים במטבח שהיה בנוי מחוץ לבית ואנחנו משפחה יהודית אחת . בינתים קנינו עצים והתחלנו לבנות את הבית . יעקב הירש היה כבר נשוי לטייבל וגר בביתו בקרבת השוק.
השתלשלות הענינים בבית המושלאנדרא וונז'ה, השכור , מחליט לנסוע ולהביא את אמו הזקנה מעיר הולדתו , לגור עמו . כ"כ להעביר את כל חפציהם , שלו ושל אמו . (אמרו שאמו היא יהודיה יפהפיה). כשהוא רק נסע, הגויים עשו מחלק מהבית שלו בי"ס של בלורוסיה והשאירו לו רק חדר אחד. לקחו מאתנו גם חדר והושיבו בו את מורה ביה"ס אנטוני סצקה . אנטוני סצקה היה גם נאצ'לניק פוסט (מנהל הדואר) . איש משכיל מאד. ידע תשע שפות ותענוג היחה לשוחח עמו .
אנדרא וונז'ה חוזראנדרא וונז'ה מביא את אמו ואת כל החפצים לחדר אחד . כשהוא רואה את מה שעוללו לו רוגז , כועס מתעצבן , רץ למטבח , לוקח סכין גדולה ואומר שהוא הולך לשחוט את סצקה המורה . מתחיל להיות רעש גדול . כל השכנים יצאו ובעינים נפחדות הסתכלו בנעשה . אנדרא צועק בקול גדול : "אני אשחט אותך " וסצקא עומד ולא יודע מה לעשות . מדבר בטוב , צועק . אחי לייבל עומד באמצע ומנסה במילים טובות להרגיע את השכור. " פאן (אדון) קונדרצקי , פאן קונדרצקי "...... עד שהרגיע אותו .
אני עוברת לגור בבית אחיהרצח בעינים , הרעש והמהומה הפחידו אותי מאד . נבהלתי . אף פעם לא ראיתי מריבה כזאת . הסכין הבהילה אותי , הרצח בעינים, הרצון לשחוט ללא רחמנות , הרעידו אותי וגם הגויים זעזעו אותי . מה עשיתי ? ברחתי לבית אחי יעקב הירש וגיסתי טייבל . באתי , דפקתי בדלת ואמרתי לו : " אני פוחדת . אני לא חוזרת לשם . יש שם רוצחים . אני לא רוצה להיות שם ."נשארתי לגור אצל אחי . היה לי טוב אצלם . הם היו אנשים טובים , דואגים ואוהבים . הסתדרתי אתם מצוין . כשטייבל היתה עושה לי קצת צרות , למחרת כבר הייתי שוכחת . בעצם גם אני עשיתי לה צרות, במיוחד עם האוכל.לא הייתי אכלנית טובה . " א ביסאלע טרערן" ( קצת דמעות) ומסתדרים. אנחנו כמשפחה אהבנו מאד אחד את השני . כל דבר שנאמר בבית , נשמר כסוד שרק אנחנו יודעים עליו . היינו מאד דבוקים אחד לשני . יחד שמחנו ויחד כאבנו. אמא לא רצתה להתחתן שנית למרות שהיתה צעירה .
מה קרה ליתר בני המשפחה?למרות שאמא בשלה בנפרד ולא במטבח , הגיעו הבנים של הפופ והשתמשו בכליה . זה עבר את גב הסבל היהודי . אמא סבלה מאד . הכלים שלה נעשו "טרייפה". אמא אמרה: "מה , אני אלך לגהינום ?" באמצע החורף בשנת 1922 , אמא, לייבל,רחל לאה, רבקה , וגיטקה , עוברים לבית שלנו . הבית היה באמצע תהליך הבניה . בלי חלונות . היו יושבים עם תנור הברזל ומתחממים כל היום. את החלונות כיסו בשקים ושמיכות ומפות . קשה היה למצוא בעלי מלאכה .כל אנשי העיירה בנו את בתיהם , וכולם סבלו .
הנדראמא נדרה נדר שכאשר תגמור לבנות את הבית תאפה מצות לכולם . באמת , לאחר שנתיים אפתה מצות לכל העיירה .
אחי לייבל המסור והטובכשאבא מת מטיפוס בויחודניצה , לייבל נשא את עול הבית . לקח על עצמו את האחריות לעזור לאמא לגדל את אחיותי, ( אני גרתי אצל יעקב הירש), לעזור בפרנסת הבית . כשחזרנו לוישניבה לייבל עבד בכל מיני עבודות - סוחר מוכר , חקלאות. היה לנו 5 דסנצין ע"י הבית , כלומר 5-6 דונם אדמה שבה זרענו תפוחי אדמה ושעורה , בנוסף שכרנו אדמה לזריעה ומזה היה מפרנס את הבית . ליד הבית זרענו ירקות שהספיקו למשק הבית .לייבל היה יפה תואר, אח טוב , נאמן ובן טוב . לפי דעתי פחות מדי חשב על עצמו ועל חייו. הצליח לגמור לבנות את בית המשפחה , הצליח לחתן את אחותי הבוגרת רחל לאה וזה גרם לו לספוק רב. בזמנו הפנוי היה לומד תלמוד ומשנה בקבוצות הלימוד בבית הכנסת. כשאני נזכרת בדמותו ליבי בוכה בקרבי . |
יעקב הירש , אחי הבכור ,
הכריע את הכף . אנחנו חוזרים לוישניבה . השנה היא
1920. התארגנו חמש משפחות וישניבואיות לחזור יחד . שכרנו קרון רכבת ארזנו את השמיכות , הכרים , הכלים והבגדים שהיו לנו , לקחנו עמנו גם כמה שקים של טבק ויצאנו לתחנת הרכבת בעגלה וסוס .
אהבתי מאד את ויחודניצה, למרות התנאים הקשים , בגלל הרגשת החופש , האוירה הנינוחה והטבע שספק לנו הכל בשפע .
העונה היתה עונת הקיץ . השדות שוב מוריקים , הכפריים חורשים את האדמה , חסידה מקננת על אחד העמודים . נפרדנו מהשכנים הגויים , אתם חיינו יותר מארבע שנים , נפרדנו מהישובניק ואשתו ושמנו פעמינו לתחנת הרכבת .
נפגשנו חמשת המשפחות בתחנה וחיכינו . הגברים , בעלי הזקן , היו עטופים בצעיף על פניהם כאילו כואבות להם השיניים . מדוע ? כי נודע לנו שהפילסוצקים ( חיילי הצבא הפולני )
גוזרים חצי זקן
לכל יהודי שתופסים . מי יגיד להם לא ? !
חיכינו זמן רב והנה פלוגה של חיילים פולניים הגיעה לתחנה . הרכבת התקרבה לאט לאט ברעש גדול . בדקנו שכולם נמצאים , שהפעקלעך במקום והתכוננו לעלות לקרון ששכרנו . הרכבת עצרה . התחלנו לעלות לקרון . כמעט כל המשפחות עולות והנה נכנסים החיילים הפולניים , מגרשים אותנו , דוחפים אותנו שנצא מהקרון, כי הם צריכים את הקרון . פוחדים , מאוכזבים ומרוגזים אנחנו יורדים מהקרון . מה נעשה ? הילדים כבר צמאים ורעבים ואנחנו עדיין בתחנה .
הרכבת התרחקה ,לאט לאט, משקשקת ומשאירה שובל לבן . לא הרחק מהפסים בור מים דלוחים . הדלי גם הוא טבע בבור . המשפחות מחליטות לעשות את הדרך חזרה לוישניבה שוב עם עגלות וסוסים . שוב שבוע ימים בדרכים . אחרי שבוע הגענו לוישניבה .
בוישניבה עדיין לא שקט . הקרבות שפרצו בין רוסיה לפולין אחרי נסיגת הצבא הגרמני (1918) ממשיכים. העיירה עוברת מיד ליד עד לחתימת הסכם שלום וייצוב הגבול בין שתי המדינות. רק ב-1922 וישניבה נכללת בגבולות פולין.